פסק-דין בתיק ת"א 3413-01

תובענתן של התובעות לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימושם של הנתבעת ותושבים המתגוררים בתחומה במבני דת הכוללים מקווה אחד וכן  שבעה בתי כנסת, הממוקמים בארבעה מבנים (להלן: "מבני הדת"). עילת התביעה הנטענת היא על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979, (להלן: "החוק").

רקע עובדתי:

1.         בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת  החליטה ממשלת ישראל להרחיב את ההתיישבות באזור יהודה ושומרון וביקשה להקים ישוב שיאכלס את המגזר החרדי. לשם כך התקשרו ביום 3.8.1983 התובעות עם המדינה, באמצעות משרד הבינוי והשיכון שהיה המשרד הממונה על בניית הישוב, בחוזה, ועל פיו התחייבו התובעות לבצע עבודות פיתוח ותשתית, להקים מוסדות ציבור וגם לבנות שבעה בתי כנסת ומקווה אחד, כאשר נקבע כי התמורה עבור ביצוע העבודות תשולם לתובעות על-ידי המדינה (להלן: "ההסכם"). בהתאם לכך, ביצעו התובעות את העבודות ובנו את המוסדות הנזכרים.

2.         הישוב עמנואל (להלן: "הישוב") ממוקם בשומרון כ- 20 ק"מ בקו אווירי מזרחית ל"קו הירוק" ומונה כיום כ- 4,000 נפשות. עם הקמתו בשנת 1983 נוהל הישוב על ידי וועד מקומי שהוסמך על ידי משרד הפנים ובהמשך הוחלף הוועד על-ידי הנתבעת שנוסדה ביום 14.2.1985.

3.         התובעות הינן חברות פרטיות אשר נוסדו בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ועיקר ייעודן היה בהקמת הישוב. התובעות פעלו להקמתו על ידי בניית תשתיות, מבני      ציבור, מבני דת ובנייני מגורים בהתאם לצרכי היישוב, ובהתאם לתוכנית הסטטוטורית וההסכם שנערך בינן לבין המדינה.

4.         בשנת 1985 קרסו החברות כלכלית, וביום 10.7.1985 מינה בית המשפט המחוזי בירושלים את ד"ר יעקב נאמן כמפרק הזמני ובהמשך כמנהל מיוחד.

במחצית השנייה של שנת 2003 אושר הסדר ע"י בית המשפט המחוזי, לפיו  בוטל צו הפירוק נגד החברות ונקבע, בין השאר, כי החברות תהיינה אחראיות לפעילותן.

5.         בשנת 1996 הגישו התובעות תובענה בבית משפט זה נגד מדינת ישראל, משרד השיכון והבינוי, משרד הדתות ומשרד הפנים (ת"א 1479/96). כתב התביעה התבסס על עילות שונות שעיקרן נסב סביב יתרת התשלום בגין בניית הישוב ומבני הדת. התביעה נדחתה משהתקבלה טענת התיישנות שטענה המדינה. בהחלטתו מיום 2.4.99 ציין בית המשפט (כב' השופט אליהו בן זמרה), כי על אף דחייתו את טענותיהן של       התובעות מחמת התיישנות, הוא מצפה שהמדינה תסדיר את יתרת חובה לתובעות, כאשר ההסדר יותנה בהעברת זכויות המקרקעין עליהם בנויים מבני הציבור לזכות הנתבעת.

ערעורן של התובעות לבית המשפט העליון על ההחלטה נדחה. בסופו של יום לא קיבלו התובעות מהמדינה את התמורה המלאה בגין הבנייה בישוב, והמדינה לא מילאה אחר ציפיותיו של בית המשפט כפי שצוינו בהחלטתו.

6.         בשנת 2001 הגישו התובעות את התובענה המקורית בתיק זה, עת היו עדיין בהליכי פירוק, על פי אישור שקיבלו מבית המשפט שליווה את הליכי הפירוק. בירור התובענה התמהמה עקב רצונה של הנתבעת לשלוח הודעת צד שלישי נגד המדינה. בקשה שהגישה הנתבעת לפטור מאגרה לא נענתה והנתבעת לא הצליחה לגייס את הכספים שנדרשו לתשלום האגרה. ההודעה לצד השלישי לא הוגשה לבסוף. בשנת 2009 הגישו התובעות כתב תביעה מתוקן בשנית ובהתאם לכך הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן.

פיצול הדיון וראיות הצדדים

7.         ביום 12.8.2010 אושרה הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, כי הדיון יפוצל כך שתחילה תידון שאלת החבות. בהתאמה הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים והעדים מטעמם נחקרו. אחר כל זאת הגישו הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב, לאחר הארכות שניתנו. יצוין, כי הליך גישור שהתקיים בין הצדדים וניסיון להביאם לפשרה לא צלחו,            למרבה הצער, ועל כן הגיעה העת ליתן פסק דין.

עיקרי טענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים

תמצית טענות התובעות

8.         בכתב התביעה המתוקן שהגישו התובעות ביום 2.2.09 נטען כי משנמסרו מבני הדת לנתבעת, חלה עליה החבות והאחריות לתשלום דמי שימוש ראויים. לשיטתן של התובעות, מבני הדת האמורים נמסרו לשימושה של הנתבעת ו/או הועד המקומי שקדם לנתבעת, בשנים 1985-1983, מתוך הסכמה, הבנה וידיעה כי כל הוצאות הבנייה של אלו ישולמו לתובעת על ידי המדינה. לטענתן, מתן שירותים מסוג זה הוא חלק מחובותיה של המועצה כלפי תושביה ולרווחתם. התובעות מבססות את ראיותיהן על סמך שיפוץ ותוספת בניה שערכה הנתבעת במהלך השנים במבנים אלה, כביסוס לטענתן בדבר השימוש והחזקה במבנים.

9.         כאמור, התובעות סומכות את תביעתן על הוראות החוק, אשר לטענתן מבוסס על הרציונאל כי לא ניתן להפיק הנאה מרכושו או מעבודתו של הזולת ללא תמורה. לפיכך תובעות הן דמי שימוש ראויים מהנתבעת עבור שימוש תושביה במבנים אלה.

            התובענה לדמי שימוש הוגבלה לתקופה של 7 שנים ממועד הגשת התובענה המקורית, היינו לשנים 2001-1994 (סעיף 18 לסיכומי התובעות).

תמצית טענות הנתבעת

10.       בכתב ההגנה המתוקן מיום 25.3.2009 שהגישה הנתבעת, דוחה היא מכל וכל את טענת התובעות לעניין דרישת דמי השימוש. לטענת הנתבעת, המקרקעין אינם בבעלותן של התובעות, ולעניין זה מפנה הנתבעת להוראות ההסכם שבו נכתב, כי התובעות תפעלנה כמבצעות העבודות עבור המדינה ללא כל זכויות במקרקעין.